אני זוכרת אותך אני עדיין צריכה
לכפר עם כל הגוף
היינו פשע של עדינות
שקועים ברוך תמידי
מיופה מילים
אשמתי
שלא דרשתי אותך לעצמי בזעם,
שלא רקעתי ברגליי
ולא הפלתי שום דבר
בטעות על הרצפה
אשמנו
תראה אותנו נושאים
את הלילות השקטים הנקיים הנפרדים
כמו מצעים באריזה
כמו המתנה מייגעת
מצופה מילים
כמו לא היינו בכלל
לא היינו בכלל
לא היינו
אני רואה אותך מולי
תראה, תראה אותי
רוקעת, רוקעת,
ממשיכה ללכת.
כמה שליו הכל
כשהגרון נפער
זה הנהר שמתחת
לנהר שמתחת
לנהר
בכיתי את עומקו בכל הכח
שיערותי היכו כסולמות חבלים
עד שהגוף הרפה, דומם, להתאחות אל
דם,
אדמה,
דם,
להצטחק בקול.
עכשיו הכאב שלי
הוא רק הכאב שלי
הוא קריאת העורבים ויללת כלבי הפרא
שאינם יכולים יותר לעצור
כל לילה אני מוסרת להם
עיניים צמאות נעצמות,
הם נושאים אותן בחורי עיניהם,
להוביל אותי הלאה
להביא אותי לכאן
כבר התבוננתי בי
פעמים רבות כל כך
עד שעכירות ציפתה את
האיברים באילמותה
מבפנים ומבחוץ.
אני רוצה להיוולד שוב אל אותה הנקודה
בה המוות היה משאלה
לחיים בעקבותיו
משהו שיכול
לטרוף הכל באחת
להתרחב גולמי
להתנפץ
בלי תנאים מוקדמים
לקחת אויר-
וחוזר חלילה.
באותו הלילה
כשנכנסת אליי השארת
אותך בחוץ.
אני רחוקה
לא רחוקה מספיק
מעיני הלבה השחורות שלך
אם רק אפשר היה
שלא תתמהמה לאחוז בי
ואני לא אמהר להרפות ממך.
אי של משהו
ופרק זמן שלנו
לראות הכל לראשונה-
כמו שאלות פשוטות שנענו
בעיניים עצומות,
בתנודת ריסים רכה,
לקרוא בכל שמותיך-
עשב בר
ורוח הר,
פרא טהור,
סתור שיער,
נודף מרחק,
נשכח נוכח,
ציפור גדולה,
אדווה חולפת
של הלילות,
של הבקרים,
ושל ערביים,
שבור כנפיים,
כבד מחשבות,
בחליפת שתיקות דקות,
בלחישת מבט,
ופעימה ועוד
אחת
ושתי עיניים
(חורשים כמוסים)
וכפות ידיים אדמה,
מפייסת,
מזמינה,
ברגליים יחפות
אל שדות ריקים ומשאלות,
אור גחליליות שבליבי,
סבך יערות נפשי,
ברכת דממה יורדת שלווה
כמו אגלי הטל על זרעי מילותי,
בתנודת ריסים רכה,
בלטיפת מבט
ופעימה
ועוד
אחת.
