ציפורי

אני אוהבת אנשים שנראים

כמו ציפור

אי שלמות מופלאה

של קצות הגוף

בפרופיל הבוקר במיטה

באור הזה,

עכשיו,

רחוק ככל שתרחיק בלכתך,

אתה מנער את השמיכה

ותרמילי אבק מרצדים באויר,

מהבהבים כי מעולם

לא יכולת לעוף באמת,

רק חיבקת לרגע את עוגן הנדידה.

גם אם היית נשאר

לא הייתי אומרת דבר

הייתי מדמיינת את המיטה

נוסעת מעצמה להשתרש

באמצע הגינה,

שיחי עגבניות קטנות שלא הבשילו

היו מטפסים סביבנו כקוצים

עד שהייתי מהדקת ירכיים

זו אל זו

להסתיר 

חיוכים קטנים

של שפתיים פנימיות.

כליל ב'

במקום הולדתך 
אני זרה גמורה

כאן האדם מתארח אצל הטבע,

לא להפך,

והעין אינה מעכלת 
דרכים לא סלולות

נוף שאינו גמור

אני צריכה לחזור הביתה.

צעדיי מהססים לעומת

דהרת התנים בחשיכה,

אבק פראי הזית סימן אותי

פולשת,

בעודי מביטה בכל בפליאה,
ומסיטה את מבטי, רק לרגע,

בדרך בה הופתעתי פעם

לראות מולי אדם

קטוע יד,

בכל זאת אחייך אל הואדיות.

אולי מוטב היה לו נפרדנו

בדרך בה נפרדים אנשים

שאינם זרים גמורים
(ומה היינו? סוד מילים)

כך או כך

אני אחרת,

אולי גם אתה 

כ נ ר א ה  
         ש י ע ר ך  
                   א ר ו ך  
                           י ו ת ר

אולי יוטב אם אפרד, אולי עכשיו,

אבק היותינו נישא

עם תנועת התנים בחשיכה 

רק לרגע, 
גם אם הלב אינו מעכל 

מילים לא גמורות

מיותמות מעינייך,


בכל זאת אחייך אל הואדיות

היה בטוב, יקר,

היה מאושר.

(אוקטובר 2010)

טיוטה

אני זוכרת אותך 

אני עדיין צריכה

לכפר עם כל הגוף

היינו פשע של עדינות

שקועים ברוך תמידי

מיופה מילים

אָשַמְתי,

לא דרשתי אותך לעצמי בזעם

לא רקעתי ברגלי

ולא הפלתי דבר על הרצפה

בדרכי החוצה.

אָשַמְנו,

עכשיו ראה אותנו נושאים

את הלילות הנקיים הנפרדים

כמו מצעים באריזה

בהמתנה נמתחת

מצופה מילים

כמו לא היינו בכלל

לא היינו בכלל

לא היינו

(אני

רוקעת, רוקעת,

ממשיכה ללכת)

דרך הים

זו דרכנו הארוכה הביתה,

דרך הים.

לידך אני

טועה במלוא

הדרי.

ריו

כמה שליו הכל
כשהגרון נפער


זה הנהר שמתחת
לנהר שמתחת
לנהר


בכיתי אל עומקו בכל הכח
שיערותי היכו כסולמות חבלים
עד שהגוף הרפה, דומם, להתאחות אל
דם,
אדמה,
דם,


להצתחק בקול-


כאן הכאב שלי
הוא רק הכאב שלי
הוא קריאת העורבים ויללת כלבי הפרא
שאינם יכולים יותר לעצור


כל לילה אני מוסרת להם
עיניים צמאות נעצמות,
הם נושאים אותן בחורי עיניהם,
להוביל אותי הלאה
להחזיר אותי לכאן

כבר התבוננתי בי

פעמים רבות כל כך

עד שעכירות ציפתה את

האיברים באילמותה

מבפנים ומבחוץ.

אני רוצה להיוולד שוב אל אותה הנקודה

בה המוות היה משאלה

לחיים בעקבותיו

משהו שיכול

לטרוף הכל באחת

להתרחב גולמי

להתנפץ בלי תנאים

לקחת אויר,

וחוזר חלילה.

*

באותו הלילה
כשנכנסת אליי השארת
אותך בחוץ


ואי אפשר היה
שלא תתמהמה לאחוז בי
שלא אמהר להרפות ממך.


אני רחוקה,
לעולם לא רחוקה מספיק
מעיני הלבה השחורות שלך.

*

קרא בשמי.


שתיקות נכונות נפרשו
על המיטה


רשת עורקים
שקופים ומבריקים


אני ואתה-
מלאכת עכבישים.

כּלִיל

אי של משהו
ופרק זמן שלנו
לראות הכל לראשונה


כמו שאלות פשוטות שנענו
בעיניים עצומות
בתנודת ריסים רכה


לקרוא בכל שמותיך-


עשב בר
ורוח הר,
פרא טהור,
סתור שיער,
נודף מרחק,
נשכח נוכח,
ציפור גדולה,
אדווה חולפת
של הלילות,
של הבקרים,
ושל ערביים,
שבור כנפיים,
כבד מחשבות,
בחליפת שתיקות דקות,
בלחישת מבט,
ופעימה ועוד
אחת
ושתי עיניים
(חורשים כמוסים)
וכפות ידיים אדמה,
מפייסת,
מזמינה,
ברגליים יחפות
אל שדות ריקים ומשאלות,
אור גחליליות שבליבי,
סבך יערות נפשי,
ברכת דממה יורדת שלווה
כמו אגלי הטל על זרעי מילותי,
בתנודת ריסים רכה,
בלטיפת מבט
ופעימה
ועוד
אחת.

יוליסס

שפה זרה

אספלט

ערביים

חילופי דברים עם הנהר

אגב שנת האורכידאות

התמסרות | כניעה